פרקים

יש שאלות שלא כדאי לשאול בארוחת שישי. כמובן שכל תחום המין לרוב לא יורד טוב עם הדגים והחלה. אבל היום, גם הפוליטיקה מפרקת שולחנות שבת.

לידיעת הציבור: המשרד להגנת המושגים הודיע כי החל מהשבוע נאסר להשתמש במילה "מהות" ללא רישיון מתאים. למידע נוסף והנפקת רישיונות, יש לפנות אל נציב.ת המגדר.ה

"צרות מכניסות אותך למיטה עם בני־זוג מוזרים"כך אומר לנו וויליאם שייקספיר במחזה… אהמ, רגע! אני מבקש לעצור רק לרגע אחד! סליחה, כן? סליחה! ערב טוב

לשמאל אין נרטיב חזק! אין רעים וטובים! טוב קובן, עשה טובה ותתחיל לנגוס בכובע – הפרק הזה לרעבי-הנרטיב, או בשם אחר: שרופי האידיאולוגיה. מבריאות הנפש,

לפעמים, דווקא כשאומרים לך "עכשיו הכול בסדר", מתחילה הבהלה האמיתית. [פרק זה הוקלט לפני כחודש, סביבות ההכרזה על הפסקת האש במלחמה עם… טוב, זה מיותר

שמאל (מתון כמובן!), שמאל (מתון כמובן!), שמאל, ימין, שמאל (מתון כמובן!). עמוד דום! לימין שור! אחורה פנה! קדימה… צעד! כולנו רוצים לחוות עצמאות, אבל האם

"הכי חשוב להמשיך ולהשביעם", הוא הסביר לנאמניו. "אין זה משנה אם הם מתכוונים לכך או לא. מסיבה זו משביעים ילדים קטנים אמונים אפילו בטרם הבינו

"אה, זהו ודאי שימוש לא רגיל למילה בטוחים שלא הייתי ער לו עד היום" כה אמר ארתור דנט, הטרמפיסט הגלקטי המפורסם ביותר בכדור הארץ. קל להזדהות עם

ערב טוב וברוכים הבאים לעוד פרק של… ה-פעעעעעעם הולכייייייים עד הסוווווף! השעשועון היחיד שיש לו את האומץ לפרק, לזעבר ולחרווע עד היסוד את אויבינו! כללי

שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל,וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ.לַיִשׁ אָבַד מִבְּלִי טָרֶף,וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ. התוכלו לשמוע את קול השאגה מטלטל את העולם? מפנה את עיני העולם כולו אל

"וזאת התורה אשר שם משה: זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה" ומה יכול להפוך את הטיפול לסם מיתה?

האם משבר מסתכם בבדידות מוחלטת, או אולי לסביבה יש מקום לקחת חלק בו? בפרק הזה של מקרל, מצטרפת אלינו לשיחה סיון עו"ס סיוון בר און,

תגיד, תגידי, אתם שקוראים את זה עכשיו… כן כן, אתם… לא להזיז את הראש מהמסך! להתמקד. שנייה אחת מזמנכם. שאלה: משהו מטריד אותך? אתם יודעים

לא משנה איזה יום עברנו, או עם מה אנחנו מתמודדים כאן ועכשיו. בסוף, תמיד אפשר לחזור הביתה. חולצים נעליים, נזרקים על הספה, משאירים את הבלתי

מהאהבה, היישר אל השיגעון… האם זה צירוף מקרים? [ברוכים הבאים לקו הסיוע בבינה מלאכותית של מדינת ישראל.] האם אנחנו מאמינים בכלל בצירופי מקרים? [אם אתם

וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶתשַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר,זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַי חותמים את פרקי האהבה שלנו עם השיר שאיתו התחלנו. [איזה שיר אידיוטי,

אֵי מוֹלֶדֶת אַהֲבָה? לֵב אוֹ רֹאשׁ לָהּ נַאֲוָה? מַה לָּה מַאֲכַל־תַּאֲוָה? עֱנוּ, עֱנוּ! את שאלת השאלות שייקספיר שואל פה דרך פיה של פורציה, לא? [סליחה?]

"רַכּוֹת רַגְלֶיהָ, כִּי לְעוֹלָם אֵינֶנָּהּ נוֹגַעַת בַּקַּרְקַע, “עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ פּוֹסַעַת עַל רָאשֵׁי-הַגְּבָרִים בִּמְעוּפָה”. ככה אנחנו אוהבים אותה, את האהבה – למעלה, למעלה בשמיים, מנשקת

עֲלִי כְּבָר, שֶׁמֶשׁ, לְבָנָה סַלְּקִי, הִיא כְּבָר חוֹלָה, חִוֶּרֶת מִקִּנְאָה, כִּי אַתְּ יָפָה מִמֶּנָּה, יָפָתִי. אחחחח, כמה מילים כבר נכתבו על האהבה [אחי..], כמה השתפכויות,

עמוק בחדר האפל, אנו לא רק צופים – אלא נצפים בפרק הקודם עזבנו אתכם כך מול המסך, ניצבים מול ערימה של איברים מבותרים [תודה על

מצלמות, סאונד, זקפה, רול – אקשן! איזה בלגן, איזה בלגן… וכמה עוד בלגן אפשר שיהיה? אל תדאגו, הפרק הזה הולך לבלגן לכם את הראש. בפרק

**טוק, טוק, טוק** "שלום גברת, הבנתי שיש לך פה סתימה". "מקווה שהבאת את מפתח הצינורות הגדול…" **וואו וואו, צ'יקה צ'יקה!** כן, זה עדיין הסטריאוטיפ שלנו

בין אם זה מסקרן אתכם, מדליק אתכם, אולי מגעיל ודוחה אתכם – הפורנוגרפיה הפכה להיות המוצר הנצרך הנפוץ ביותר ברחבי העולם… ורוב הסיכויים? שגם אתם

ב-22 למאי השנה, התפרסמה ב-Ynet רשימת 25 חופי הנודיסטים הטובים בעולם של CNN. שם דווח, כי חוף מצוקי דרגות בים המלח הוא אחד היעדים המומלצים

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" אוי לנו כי שוברנו! ידעו-נא כל יושבי עירנו: מגיפה נוראה מתפשטת ברחובותינו! פריצות, חוצפה ופורנוגרפיא רחמנא ליצלן פוגשים בכל. קמח החכמים

תלמיד: מורה נעלה, מדוע אינני מצליח להירדם עוד?מורה: אולי זו השאלה שגורמת לך לנדודי שינה.תלמיד: אתה מתעתע בי.מורה: בהחלט, אך רק על מנת שתעתע בעצמך

לעצום עיניים. ניקח נשימה עמוקה. ששששש. מעגנים את הנשימה בעומק הבטן. והנה מופיעה מחשבה.רגע לפני שניפרד ממנה ונחזור לנשימות, ניתן לה מקום… עמרי ותומר מטים

זה מתחיל עם יללות תנים ברקע. שעות הלילה פולשות דרך הבגדים, קורעות את המעטפת, ומשתפשפות כנגד העור החשוף – צמרמורת אוחזת בהם, זה מתקרב. הם

[דפיקה על הדלת] שלום! כנס, כנס. שב. כרטיס בבקשה. שלום דוקטור, אני רק – קודם כל כרטיס. לעמרי ותומר עוד לא כאב מספיק, אז הם

-אתה יודע איפה אתה? שאלה מצוינת, דוקטור. אני קם בבוקר, שוטף פנים ורק אז – בודק את הדופק. אבל בכל יום אני צריך לשאול את

…אומפה אומפה אומפה אומפה היה אז בוקר היום ה-645 למלחמה בישראל. האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת האנושות.לחמנו שם מאז 31 במרץ 2009.התנהל

"עד שישוב הים מזעפו / לא, לא נדע / כמה זה עולה לנו" כמה זה עולה לנו, קריאת התיגר הנצחית הזו, חדוות המלחמה, הנאמנות המוחלטת

חזרנו ואנחנו כועסים, אבל מה זה כועסים! למה? כי למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים

בית המשפט! תיק מס' 0000063: המדינה נ' פלוני, דברי ההגנה? תודה כבוד השופט! הדיון היום לא עוסק בגניבה של ממון, זהו השקט עצמו שנשדד. לא

כמה אנחנו שומרים על עצמנו היום. אנחנו קנאים לכבודנו וזהותנו, בוחרים את מילותינו בקפדנות, שומרים על ערנות מתמדת פן נגלה ש"אנחנו המוצר", אבל כשזה מגיע

סלח לנו אבינו, כי חטאנו: אנחנו מקרל ואנחנו מכורים (אוהבים אתכם, מקרל!) כמה מהר אנחנו רצים אל הפתרון – אל הכוח שנוכל להתרפק עליו, שיחבק

חסר אינו יודע שובע. …וגם כשיש לנו עוד, ועוד, ועוד… ככל שיש "עוד", כך יש משהו שאינו מסופק, אינו מסתפק, רוצה "עוד". אז אומנם, לעת

"יש ציבור גדול במדינת ישראל שקם הבוקר ולא שואל את עצמו מי ראש השב"כ, הוא שואל את עצמו – איך אני קונה קניות לפסח", כה

נתחיל בווידוי קטן ונחוץ  – ייתכן שיצאנו קצת טיזרים. בפרק הקודם, הכרזנו שנבין את העוני, התחלנו לעשות צעדים ראשונים ואז – השארנו אתכם לשבת על

אם עוני היה סרט מד"ב… איך הוא היה נראה? עמרי ותומר צוללים אל הבור הפעור, הבלתי-נגמר, של העוני במארג הקיום החברתי. פרק א': בצי החללי

הפלא ופלא – אחרי מעל למאה שנות סכסוך, לפתע פתאום כולם מתחילים להגר מרצון. אולי זה משהו במים, אולי באוויר, אולי ברוח? ואולי זה הרצון

"וְלֹא הָיָה יוֹנֵק מֵאִמּוֹ שֶׁבְּצִירֶיהָ אֲחוּזָה / וְיֹאמַר לָהּ, בְּטֶרֶם לְשׁוֹנוֹ דַּבֵּר יָדְעָה:/ מִמֶּנִּי לֹא תִּרְאִי אֶלָּא כְּאֵב וּדְאָבָה." אם נפתח את ספרי ההיסטוריה של

יהדות ספרד היא תקופה מרתקת בהיסטוריה של עם ישראל והיהדות, אם כי… מה אנחנו יודעים על תקופה זו בכלל? האם מלמדים על זה? מדברים את

הכינו את הממחטות – כי הפעם אנחנו הולכים קצת להתבכיין. כי הכי קל להכחיש, לומר שאלו שצועקים "איי", בכלל לא כואב להם. אבל כאב, כך

מהפרק האחרון, יצאנו עם הבנות מבלבלות. צמד מעניין, לא? הבנה מבלבלת. מצד אחד, הזר נושא בתוכו אחרות בלתי נסבלת ומצד שני, זוהי אחרות שאנו יכולים

כבר תקופה שאנו במקרל מתחילים לתהות האם במהלך מסע הציד שיצאנו אליו, בניסיון נואש להתחקות אחר עקבות המציאות ולנסות ללכוד משמעות – הפכנו לניצודים. ככל

והפעם הפתעה: בפרק של היום, תומר ועמרי נאלמים. הייתכן שיש משהו שהצליח לסתום לנו את הפה? בואו נראה… זה הולך להיות קצת מסובך, מוכנים לזה?

"מסכנים האנשים שאינם יכולים לשמור אפילו על שמם." עם המשפט הזה, נפתחת העונה החדשה של מקרל על הדחויים, אלו שהחברה אינה מסוגלת לכלול אותם אפילו,

החל מהגורל האכזר שיובל פרי שופך בפנינו בבכי תמרורים ועד לזהבה בן והטיפה המרה – תומר ועמרי בסיבוב האחרון על תרבות הנגד אחר שאלת הסימן:

"אני לא אוהבת שמשנים לי את השם, לא אוהבת גם את בנו של השכן", אומרת אתי אנקרי – וקולעת בול. האחר מנסה למסגר אותנו, לעצב

ניסינו לחמוק מזה. עטינו תחפושות, שינינו שם, החלפנו טלפון, לבשנו שחורים ועברנו לעיר אחרת ובכל זאת – הזהות תפסה אותנו. מה לא נאמר כבר על

הדיון על תרבות הנגד סחף אותנו אל מקומות מאוד אפיים: המרד, ההתבגרות, בניית זהות ייחודית, גם במחיר הבשר ואולי אפילו לקרוא תיגר על המוות עצמו.

עשרות שירים, עשרה הוגים, מעל לשלוש שעות דיון ועדיין, לא הצלחנו להגדיר את 'תרבות הנגד'. קנינו מילון, אבל מה שהיה לו לומר דווקא לא קנינו.

כשאתם אומרים "נגד" – למה 'תם מתכוונים? כי נראה שככל שה"לא" שנזעק בשירים, בקעקועים על גבי הגוף, בלבוש ובמחאה נזעק חזק יותר, כך ישנה ציפייה

בעולם בו הכול נהיה רציני, רציני מדי. ניטשה התקשר והזמין אותנו לפצוח במסע חדש – אם כי לא במנותק מהמסע עד כה – אל עבר

"מאז היות בני-אדם עלי אדמות קימת משפחה" ("משפחה" מאת ריקרדה הוּך) שאלתם את עצמכם פעם – מה זה אומר להשתחרר מהמשפחה? ומה קרה למשפחה הזו,

אדם צובר זכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. והזכרונות מעצבים, והזכרונות מעצבנים והזכרונות מאבנים. וכולנו שואפים להיחלץ ממשא הזיכרונות הזה, מהירושה המשפחתית שהיא נקודת המוצא והכלוב

"לא הס ולא פינסקר ולא הרצל היוּ הראשונים אשר הוציאו מפּיהם את מלות הקסם הללו: שחרור העם, שחרור לאומי וסוֹציאלי. להיפך: הם למדו מאחרים. אלמלא

"אַךְ יֵדַע סָב וָנֶכֶד וּלְאָב וּלְבֵן יֻגָּד: לֹא תַמָּה עוֹד הַמְּלֶאכֶת; עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָד." ונניח, רק נניח, שכולנו באמת משפחה אחת גדולה. אם נתבונן

כולנו מכירים את הרגע הזה, כשסוף סוף התעוררנו מסיוט נוראי, אך אז אנחנו מגלים שמה שחשבנו שהוא עוד בוקר וחזרה אל המציאות, הוא רק המשך

אז היא קראה לכווולללל המשפחה לבוא לאכול. אבל רגע לפני שמתחילים לזלול, שווה לשאול – מהי המשפחה הזו ומה קרה לה?

הפרק האחרון בסדרת הפרקים על החינוך מתמקד כולו במאמר אחד, ניסוי שערך הפסיכואנליטיקאי ביון, ומה ניתן ללמוד ממנו על הדבר הזה שנקרא חינוך.

תומר ועמרי שואלים מה קרה לחינוך, וממשיכים במסע עומק אחר כיצד האלימות המוסדית (והמשילותית) הפכה להיות הכלל הרווח במערכת החינוך: אלימות כנגד דיכוי היצר לחיים.

אחדות וקידוש המוות, זוהי אג'נדה חדשה של משרד החינוך בחסות שרה אשר שמה לא יוזכר כאן, מטעמי הגנה על הציבור. זה חינוך? ניסינו לחשוב על בדיחה מחוכמת, אבל לא הצלחנו אפילו למצוא.

תומר ועמרי ממשיכים במסע אחר החינוך, בעוד נראה שאף אחד אינו במסע לשחרר את החטופים. אבל קובבות? יש בשפע.

לפני יומיים, משרד החינוך פרסם את התכנים לשיח בכיתות והעלים את נושא החטופים. שנה למלחמה, ועדיף שלא נדבר על החטופים. שנה למלחמה, והחינוך מעדיף להתעלם מהסיבה שאנחנו בכלל במלחמה. שנה למלחמה, ומדינת ישראל מעדיפה להעלים אנשים מאשר להתמקד בחינוך. מה קרה לחינוך?

חידת הספינקס פתחה עבורנו את הדלת אל ממד אחר של סקרנות, הסקרנות כפי שהיא לגבי החיים. זאת אומרת, הסקרנות ככל והיא קשורה בקיום.

כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת. האומנם?

נדרש פה לקבל החלטות קשות… האם להבין את המציאות ומורכבותה כדי ליצור את הנרטיב שמספר את חיינו בעת הזו? או אולי לפרק את המציאות לגורמים, ולשחק בגורמים אלו כדי למצוא פתרון יצירתי? האם ההשלכות לכל מעשה – כמו עסקה על החטופים – ידועות מראש? או שאולי… מדומיינות? מה הדרך הנכונה לפעול בה?

ומה אם אנחנו בכלל טועים בגישה… וזו לא שאלה של "קריאת המציאות", אלא שאלה אחרת לחלוטין… משהו שקשור בגישה שלנו, ב"איך" שאנחנו ניגשים לדברים. אולי צריך לגשת אל החיים כמו אל פאזל…?

רגל אחת בתוך מלחמה, רגל שנייה במלחמת אחים, אך מקרל מסרבים להשתכשך במי-הביצה הרדודה ואנו מתעקשים להישיר מבט אל המדינה ולשאול – מה אנחנו עושים לעצמנו.

במסדרונות האפלים של החיים, במקום אליו אור השמש לא מגיע, היכן שזעקותינו לא נשמעות – שם רובץ החוסר-אונים. הוא מתכרבל לכדור ומאיים בכליה, לוחש לנו מילות אימה: רק האמינו בצדקת הדרך ויהיה בסדר.

תומר ועמרי מסרבים לשתוק תחת ציווי הדממה, ומזמינים את חוסר האונים לשיחת-עומק. לשם כך, אנו נדרשים בסיועם של מומחים אמיצים, שהעזו לתהות על קנקנו של חוסר האונים.

המסע אל לב הפרנויה הישראלית מוביל אותנו מחיקו של המבט אל חיק השפה, דרך הכלכלה העולמית. יכול להיות שהחברה המודרנית יותר פרנואידית מאי-פעם? ואם כן, איך באה לידי ביטוי הפרנויה הזו? וכיצד כל זה קשור לשפה והאופן בו היא עובדת? ובמיוחד כאן, בישראל של ימינו?

הם שם, מאחורי כל פינה, מסתתרים מאחורי העצים, רודפים בצללים, מתכננים במחשכים, עם תוכניות חרש ומזימות טרף – הפרנויות.

ב-1849, פרסם דייויד ת'ורו, המשורר והמחבר האמריקאי הידוע, את חיבורו המפורסם "אי ציות אזרחי". הוא לא רק כתב דברים, הוא גם פעל, באופן נחוש ועצמאי. מה הקשר בין ת'ורו ובין הכיבוש? תומר ועמרי יוצאים לפצח תעלומות בנושא הסרבנות, ולא חוששים לנעוץ שיניהם במעמקי הסרבנות האזרחית.

עם הדיון בבג"ץ על גיוס חרדים ומימון ישיבות, תומר ועמרי תוהים על האופי המיליטנטי של החברה הישראלית, ומדשדשים עמוק בבוץ בטירונות הקרבית של הפוליטיקה הישראלית. זה מסע כומתה מפרח, ועל האלונקה יושבים 120 עצלים שמשחקים בחייהם של 120 חטופים שעדיין לא ידוע גורלם, ובעוד צועקים ברחובות וצוחקים במליאה, מקרל שואל: מה קרה לסרבנות?

היו היה שני עצים בגן העדן, ואנחנו כל הזמן עסוקים רק באחד מהם – עץ הדעת. אבל היה עוד עץ, שמו – עץ החיים. מה קרה לעץ הזה? מה קרה לחיים? ואולי חשוב יותר– מה קרה לקדושת החיים?

המסע שלנו אל בטן החילוניות מגיע אל סיומו עם שאלה הנראית כבלתי-אפשרית: האם יש פרקטיקה חילונית?

אחרי המסע שלנו בעקבות התפתחות המונח חילוני, מעמדה הממוקמת אל מול הדת, כעת אנו צוללים אל השאלה – מהי חילוניות? מהם שורשיה ההיסטוריים? לשם כך, תומר ועמרי צוללים אל העבר היהודי ובארץ ישראל, וחוזרים עם ראש מסובב.

יש לנו מספיק סיבות לריב, אבל האם הדת היא סלע המחלוקת המרכזי בחברה הישראלית?

המסע שלנו אל לב הדמוקרטיה הוביל אותנו, באופן בלתי נמנע, אל האדם הפרטי והאפקט של האינדיבידואל על הקבוצה. אבל מה זה בכלל אינדיבידואל? האם מדובר במושג זהה לסובייקט? אנחנו כולנו רוצים להיות אינדיבידואליים – אבל למה אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו יודעים מה זה אומר?

בחלק הקודם, חקרנו מה קורה כשהדמוקרטיה היא רק מנגנון ללא מהות. אך מהי המהות הזו? ככל שאנו הולכים ומתרחקים מהרעיון הדמוקרטי בדיון שלנו אנו מוצאים עצמנו תוהים על תכלית הדמוקרטיה והמעשה האינדיבידואלי. מה קרה לדמוקרטיה? ככל ודמוקרטיה אינה רק מנגנון?

קל לשפוט את הרוע כאשר הוא רחוק מאיתנו. אבל מה קורה כאשר הרוע טמון בכל אחד ואחת, ומהווה למעשה חלק בלתי-נפרד מהיות אדם? שאלת היסוד הזו תלווה אותנו במסע אל שאלת הדמוקרטיה. אם העד הראשון הוא להבין מהי דמוקרטיה ומה קורה במדינה דמוקרטית, נהיה חייבים לתהות האם האדם הוא כלל יצור דמוקרטי.

אחד האירועים הכואבים והנוראיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, הוא השואה. אך זה לא רק אירוע, זה לא איזו נקודה בהיסטוריה וברישומים ההיסטוריים, אנקדוטה שיש ללמוד וללמד, זהו פצע פתוח, חור במובן, טראומה יסודית, ונראה שאיננו רוצים לדעת על הפן הזה של השואה דבר וחצי ודבר.

בשנת 2001, זכה הפילוסוף הצרפתי היהודי ז'אק דרידה בפרס על שם תיאודור אדורנו ובנאומו, התייחס למושג "החיה", כפי שאדורנו הבין אותנו. דרך צוהר זה, תומר ועמרי צוללים אל עומק השאלה 'מה קרה לפשיזם?'.

'חת-שתיים! 'חת-שתיים! צועדים בקצב הדוק, עם שלם כיחידה אחת אל עבר עתיד האומה הנצחית! האם הפשיזם כבר כאן?

הכירו את האדון החדש – הקפיטליזם. כיצד אדון זה מטפל בבעיית חופשי הביטוי? ומהו מקומה של הצעקה במשטר הקפיטליסטי? אנו יוצאים אל מסע במורד הגרון,

חופש הביטוי, איזו חגיגה שלא נגמרת. זה מוצר שכולנו רוצים, אבל רובנו לא בטוחים מה הוא כולל. כמו הרבה מוצרים מיובאים, הוראות ההפעלה הגיעו לא מתורגמות (או בעברית-סינית קלוקלת שאנחנו עדיין מנסים לפענח).

בעקבות אירועי הימים האחרונים, החלטנו שאי-אפשר להמשיך במסלול הדרך, אלא יש צורך להגיב למתרחש עכשיו. כאן ועכשיו. ברגע זה.

ומה אם אנחנו בעצם בכלל לא רציונליים? כמעט כל תורה פוליטית מתבססת על ההנחה שבני אדם הם יצור רציונלי. אבל הפוליטיקה (שלא נדבר על הפוליטיקאים) של ימינו, בהחלט מציבים את ההנחה הזו בסימן שאלה גדול.

על פניו, כולנו מקדשים את החירות ומאמינים ש"נולדנו לחופש". מנקודת מבט היסטורית, אמנם, נראה שרוב בני האדם לאורך הדורות לא טעמו את טעמה של החירות יום אחד בחייהם.

המהפכה הצרפתית הציבה בלב הרעיון הדמוקרטי המודרני שקם בעקבותיו שלושה מושגים: שוויון, חירות ואחווה. בפרק זה, תומר ועמרי מתחילים לצלול אל תוך שלושת המושגים הללו, והקשרם בחברה הישראלית בת ימינו. אבל… כראוי לתהליך חקירה – אנו עושים זאת בסדר הפוך!

משהו השתנה בנוגע לשימוש בכוח, ליחסי הכוח ולמשמעות והתפקיד של כוח בחברה של ימינו. נראה שככל ויש לנו יותר כוח, כך אנו מרגישים יותר מוגבלים… מה קורה פה?

משהו קרה לשמאל בישראל, אך לא רק בישראל – גם בעולם המערבי. כיצד ערכי השמאל המקוריים הלכו לאיבוד, לאורך הדורות, ואנו מוצאים עצמנו נקלעים בין